פסק-דין בתיק ע"א 9225/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' שניידר), מיום 19.3.06, בת"א 11391/97, אשר פסק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984, וחייב את המערערים לשלם למשיבים סך של 12,500 דולר וסכום נוסף בסך 2,000 דולר, בתוספת מע"מ כחוק, כשכר טרחת עורך דין. בפסק הדין נקבע, כי הסכומים האמורים ישולמו בשקלים חדשים, תוך 30 יום, לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום.

בית המשפט פסק בסכסוך בין רוכשי דירה (התובעים - המערערים דנן) והמוכרים (הנתבעים - המשיבים והמערערים שכנגד), בקשר עם טענות שהיו לרוכשים בנוגע לליקויי בנייה בדירה ולקיומה של תוספת בנייה שנבנתה ללא היתר. המדובר בסכסוך ותיק. המערערים רכשו את הדירה מהמשיבים בשנת 1994, והתביעה הוגשה בשנת 1997. לכתחילה, הוגשה התביעה כתביעה לאכיפת חוזה ולפיצויים, ואולם במהלך ניהולה, התברר כי המערערים מכרו את הדירה לצדדים שלישיים בשנת 2005, ולכן בסופו של דבר היה על בית המשפט לדון בפסיקת הפיצויים בלבד.

בישיבת קדם משפט מיום 21.9.05, נענו הצדדים להצעת בית משפט קמא לדון בסכסוך שביניהם על דרך של פשרה. במסגרת הסכמה זו, מינה בית המשפט את השמאי יואל גנני כמומחה מטעם בית המשפט, לחוות דעתו בשאלה האם מחיר הדירה על פי ההסכם בין המערערים לבין הצדדים השלישיים, משקף את מחירה בשוק בעת מכירתה. עוד הוסכם, כי לאחר מתן חוות הדעת, יישמעו טיעוני ב"כ הצדדים ובית המשפט ייתן הכרעתו על פי החומר שבתיק וטיעוני הצדדים.

לאחר שהמומחה הגיש את חוות דעתו והצדדים סיכמו את טענותיהם, ניתן פסק הדין. בסיומו של פסק הדין, עובר לחלק האופרטיבי, נאמר: "בנסיבות המקרה, ובשים לב לכך שניתנה לתובעים עוד בשנת 1996 האופציה לבטל את העסקה כולה ולקבל חזרה את כספם אך התובעים, משיקולים השמורים עמם, בחרו שלא לעשות כן - ישלמו הנתבעים לתובעים סכום של 12,500 דולר, המהווה מחצית מההפרש שבין שתי החלופות לגבי מחיר הדירה בהתאם  לקביעת המומחה מטעם בית המשפט".

שני בעלי הדין מלינים על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענים, כי על אף שמדובר בפסק דין שניתן על דרך של פשרה, על ערכאת הערעור להתערב בו, בשל כך שנפלו בפסק הדין פגמים קיצוניים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור. כל אחד מן הצדדים שטח את טענותיו המפורטות בעניין זה בהודעת הערעור שהגיש ובעיקרי הטיעון, ואף הוסיף בטיעון בעל פה בפנינו.

ההלכה היא, כי רק לעתים נדירות תתערב ערכאת הערעור בפסק דין הניתן על דרך של פשרה. כך, למשל, כאשר בית המשפט חרג מסמכותו; כאשר בית המשפט התעלם לחלוטין מטענות ב"כ הצדדים; כאשר בית המשפט הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים, או כאשר בית המשפט לא נתן לב"כ הצדדים לשטוח בפניו את טענותיהם (רע"א 2587/98, י' מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' מלכי ששון, תק-על 99(3), 129 (1999).

בענייננו, בחר בית משפט קמא, על אף שלא התבקש לעשות כן, ועל אף שהדבר לא נכלל בהסכמת הצדדים, לנמק את פסק דינו שניתן על דרך הפשרה (רע"א 3876/01 שי פלסט בע"מ נ' עמרם שטרית, דינים עליון ס"א, 957 (2001)). בית המשפט נימק את התוצאה אליה הגיע, בכך שחייב את המשיבים לשלם למערערים מחצית מן הסכום שקבע השמאי המוסכם, בעובדה, כי ניתנה למערערים, עוד בשנת 1996, האופציה לבטל את העסקה ואולם הם בחרו שלא לעשות כן.

אנו סבורים, כי בהנמקתו נתפס בית משפט קמא לכלל טעות, שהרי בחירת הסעד בגין הפרת חוזה נתונה לצד הנפגע. בענייננו, לא היתה מחלוקת כי המערערים הם הצד הנפגע הן לנוכח קיומם של ליקויי בנייה בדירה והן בשל כך שהיא כללה תוספת בנייה ללא היתר בשטח של כ- 60 מ"ר (שטח הדירה הרשום בנסח הוא 47 מ"ר). המערערים בחרו, מטעמים מבוררים, כך נראה, שלא לקבל את הצעת המשיבים לביטול ההסכם ולהשבה ועמדו על קבלת פיצויים. מכאן התביעה שהגישו. אף שאין אנו שותפים להנמקת בית משפט קמא, אילו היה מדובר בעניין זה בלבד, לא היינו רואים בכך כשלעצמו, טעם להתערבות בפסק דין שניתן על דרך של פשרה. ואולם, לכך מצטרף עניין נוסף והוא קביעת סכום הפיצוי מתוך רכיב אחד של רכיבי התביעה, היינו, סכום חוות הדעת של השמאי גנני. בית המשפט לא נתן דעתו, כך נראה על פני הדברים, לרכיבי התביעה הנוספים, ובהם ההפסדים שנגרמו לתובעים בראשי הנזק הבאים: אבדן הכנסה משך תקופה של חודש ימים; אבדן דמי שכירות בתקופת ביצוע התיקונים; הוצאות המערערים לאגרות, שכר מומחים ושכר טרחת עורך דין; סבל ועגמת נפש. עוד נוסיף, כי על פני הדברים, נראה שהחיוב בשכר טרחה בסך 2,000 דולר בלבד, לא נועד לפצות את המערערים על הנזקים הנוספים וההוצאות כאמור לעיל.

על יסוד כל האמור לעיל, סברנו כי המדובר באחד המקרים יוצאי הדופן שבהם יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן בפשרה. התלבטנו בשאלה, אם יש מקום להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שייתן פסק דין חדש לפי סעיף 79א'. ואולם, מאחר שהמדובר בתובענה שהוגשה בשנת 1997, ומאחר שטיעוני הצדדים וחומר הראיות ערוכים ופרושים לפנינו, הגענו למסקנה כי יש ביכולתנו לפסוק את הדין לגופו של עניין.

לאחר שחזרנו ועיינו בחומר הראיות וכן בטענות הצדדים בבית משפט קמא ובפנינו, בערעור ובערעור שכנגד, ובשים לב לכך שפסק הדין בבית משפט קמא ניתן לפי סעיף 79א', הגענו לכלל מסקנה כי יש להוסיף לחיוב שנקבע בפסק הדין, סך של 30,000 ש"ח, כולל שכר טרחה והוצאות, נכון ליום פסק דינה של הערכאה הראשונה.

התוצאה היא, אפוא, כי הערעור מתקבל כאמור לעיל והערעור שכנגד נדחה.

המשיבים ישאו בהוצאות המערערים בערעור בגין האגרה וכן בשכר טרחה בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

המזכירות  תשיב למערערים את סכום הפיקדון באמצעות בא כוחם.

ניתן היום כ"ח באלול, תשס"ו (21 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.